פסק-דין בתיק ע"א 15146-04-11

השופט א. ואגו:

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג. גדעון), שבו נדחתה תביעת המערערים, שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלות שני צווים שהוצאו נגדם מכח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א -1981 [להלן:"החוק"].

החוק [שמו הקודם, טרם תיקון תשע"א, היה חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א - 1981]

מאפשר (סעיף 5), למי שרואה עצמו נפגע ממתן צו כזה, לפנות לבית משפט השלום, כדי "להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור".  היה ותוכח זכותו, מורה הסעיף כי בית המשפט יבטל את הצו, ואת הפעולות שנעשו מכוחו.

אומנם, המערערים העלו בפני בימ"ש קמא, טענות נוספות לביסוס בקשתם לבטל הצווים, וגם אלה נדחו, אולם, במוקד הערעור שלפנינו, וכפי שגם המערערים צמצמו טיעונם, עומדת בחינת קביעת בית משפט השלום במישור זה בלבד, וליתר דיוק, טוענים הם, כי החזקתם בקרקע, מזה שנים רבות, מלכתחילה מאיינת את האפשרות להוציא, בכלל, צווים כאלה כנגדם, מאחר שאחד התנאים המקדמיים [סעיף 4 (א) לחוק], הינו, שהדבר נעשה "לא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה". כנטען, משהם אוחזים בקרקע מזה תקופה של עשרות שנים, ממילא, ברור, שחלפו למעלה מאותם  36 חודשים "מיום התפיסה".

הצווים, שבהם מדובר, מתייחסים לחלקת קרקע המצויה מדרום לישוב להבים וממזרח לכביש מספר 40, והם נחתמו על ידי מנהלת מחוז הדרום של מינהל מקרקעי ישראל, שהיא גורם ממונה, כהגדרתו בחוק, וזאת ביום 6.9.09, והם נמסרו למערערים ביום 13.9.09.

אין חולק, כי העילה המיידית להוצאת הצווים, היתה שתילה של עצי זית אותם נטעו המערערים, לטענת המשיבה - שלא כדין, מספר ימים קודם לכן.

כאן המקום לאזכר, כי על פי הוראת סעיף 4 לחוק, כאשר תפס אדם מקרקעי ציבור, אשר הממונה, קבע כי נתפסו שלא כדין, רשאי  הוא, בתוך 6 חודשים, לתת צו "הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם". הגדרת אותו "פינוי"(סעיף 1 - הגדרות), רחבה דיה להשתרע גם על " כל הבנוי והנטוע עליהם", ולענייננו - שתילי הזיתים שניטעו (ראה גם סקירת הרחבת הגדרת הפינוי בתיקוני החוק ובתקנותיו, והחלתו על נטיעות וגידולים חקלאיים, בבג"ץ 2887/04, אבו מדיג'ם  נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר נבו).

כעולה מהעובדות, הן המפורטות בפסק הדין, נשוא הערעור, והן מכתבי הטענות והמסמוך שבפנינו, נהיר, כי נטיעת הזיתים, והוצאת הצווים לאחר מכן, אינה אלא גלגול, אחד מני רבים, של מחלוקת מתמשכת סביב הזכויות בחלקה זו, ובשטחי קרקע נוספים, בין המערערים, לבין רשויות המדינה, כאשר, לטענת המערערים, מן הדין להכיר בזכויות הבעלות שלהם בשטח, עוד למן שנות ה-20 של המאה הקודמת, עת, כנטען, נרכשו על ידי סבם המנוח. סוגיית הבעלות, ותביעות הזכות של המערערים, מתבררות במסגרת תביעות הסדר מקרקעין הנדונות, וטרם הוכרעו, בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (התביעות אומנם נמחקו, מחוסר מעש, לפני מספר חודשים, אך לאחרונה בוטלה החלטת המחיקה, וההליכים יוסיפו להתנהל).

כחלק מהמאבק סביב הזכויות בחלקה הנדונה, ובשטחים נוספים, התנהלה לאורך שנים ארוכות, וכמשתקף גם מפסק הדין קמא, מסכת של התנגשויות בין המערערים לרשויות סביב שאלת הכניסה והשהות בחלקה, החזקתה ועיבודה החקלאי. מדובר באירועים שהגיעו לשיאם מ- 2002 ואילך, כאשר החלו הריסוסים, מטעם המינהל, במטרה לסכל את העיבודים החקלאיים שניסו המערערים לבצע.

המערערים נהגו להיכנס, לחרוש ולזרוע את השטח, וכן למנוע בעד צדדים שלישיים לעשות בו שימוש, כדוגמת הפרעה, ואף בכח, לצד ג', אשר קיבל מהמינהל זכות שכירות עונתית לשם עיבוד, ואילו המינהל, מצידו, תוך הסתייעות ברשויות האכיפה, פעל לסיכול העיבוד, גם באמצעות ריסוס השטח, הפיכת הקרקע הזרועה, הצבת שלטים, ופעולות נוספות, כמו גם סיורי פיקוח, כדי למנוע מהמערערים לממש את מה שהם ראו כזכותם להחזיק ולהשתמש בשטח.

הצווים הספציפיים לא באו, איפוא, על רקע גילוי "מפתיע" של פלישה ותפיסה מצד המערערים, בחלקה הנדונה, אלא, בנסיבות של מאבק מתמשך בין הצדדים, שאינו מנותק, בהקשרו, מהמחלוקות רחבות ההיקף והטעונות, בין המדינה לבין המגזר הבדואי בדרום, ואשר עניינו זכויות הבעלות והחזקה על שטחים נרחבים ביותר.

הצדדים נחלקו, בעת הדיון בבימ"ש השלום, בדבר המשמעות שיש לייחס לסאגה המתמשכת של "משחק חתול ועכבר" שבין המערערים למשיבה, כאשר - מצידם כניסה, מעת לעת, לשטח, לשם עיבודו החקלאי, וכן ניסיונות לעגן את החזקתם, בדרך מניעת אחרים מלפעול בו, ומצד המשיבה - פעולות פיקוח, הוצאת התראות וצווים, חריש הקרקע הזרועה והצבת שילוט במקרקעין. בעוד המערערים רואים בפעולותיהם משום עיגון וראייה לזכותם ולהחזקתם, רואה בכך המשיבה לא יותר מאשר סדרת פלישות וניסיונות הסגת גבול, שהיא פועלת, בנחרצות, לסיכולם.

בית המשפט, לאחר סקירה תמציתית של חלק מההשתלשלות העובדתית המתמשכת הזו (שכללה גם פניית המינהל למשטרה לסייע בסילוק המערערים, ועתירה מצידם לבג"ץ כדי למנוע זאת), אימץ את גישת המשיבה ואת פרשנותה המשפטית לטיב הימצאות המערערים בחלקה, ונפקות פעולותיהם שם. נדחתה הקונספציה של המערערים, שניתן להגדירה כ"כמות שהופכת לאיכות". נפסק כי, ריבוי מעשי פלישה וניסיונות עיבוד, אינו עולה כדי הוכחה פוזיטיבית של חזקה מתמשכת בקרקע, והוא היה ונותר, בפשטות, ריבוי של הסגות גבול  ותו לא.

בערעור הנדון כעת, הבהיר ב"כ המערערים, עו"ד טורקלטאוב, כי אין הוא תוקף את הממצאים העובדתיים, אלא, את המסקנה המשפטית שנעשתה לאחר קביעתם. ב"כ המערערים חולק על העולה מנימוקי פסק הדין, ולפיהם - ספק אם ניתן לקבוע החזקה  נמשכת במקרקעין, ואף לשיטת המערערים, כאשר הם עצמם הודו שלא היה עיבוד רציף של כל השטח מידי שנה, ושגם פעולות החריש והזריעה היו ספורדיות למדי, ומוגבלות בשל  בעיות תקציביות של המערערים.

לטעמי, גם אם נקבל את עמדת המערערים ולפיה הקריטריון המכריע, לצורך קביעת קיום חזקה מצידם בקרקע, אינו האינטנסיביות של הפעולות החקלאיות, ותכיפותן לאורך השנה, אין בכך להושיע להם בטיעונם המרכזי, בהליך הנוכחי.

טענתם, בהקשר הספציפי, של בקשה להצהיר על בטלות הצווים, מחמת פגם בהליך הוצאתם, הינה, כי חלפו למעלה מ- 36 חודשים מיום שתפסו את השטח.

סבורני, שהנימוק המרכזי לדחיית טענתם, גם אם  הניסוח בפסק הדין קמא אינו מפרש זאת, נעוץ בטיבו של ההליך הנוכחי, ובהבחנה שיש לעשות בין התיבה "זכות לחזקה", במובנה הרחב, ולבין אותו אקט של "תפיסת מקרקעין" שהחוק, שבו עסקינן,  מתייחס אליו. אבהיר להלן גישתי.

החוק  הנדון, כפי ששמו המקורי מעיד עליו, נועד לתת כלי בידי המדינה ורשויותיה, לסלק פולשים שתפסו מקרקעי ציבור, בהליך  יעיל, ויחסית קצר. זוהי הרחבה  של האפשרות לנקוט בסעד עצמי  בידי בעלים של מקרקעין, כאשר אדמתו נפלשת, אותה אפשרות שהיתה, ממילא, קיימת לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. הבעיה היתה שהזכות להפעלת סעד עצמי, כפי שקבעה הפסיקה, הוגבלה לפרק זמן קצר יחסית, מרגע הפלישה.